זכות הילד לכבוד:   הזכות לכבוד

יש כאילו שני סוגי חיים: האחד רציני, מכובד, השני נסבל ונסלח, שווה פחות. אנחנו אומרים : עתיד להיות איש, עתיד להיות פועל, עתיד להיות אזרח. כי יהיו, כי מאוחר יותר יתחילו באמת, כי ברצינות רק בעתיד. אנחנו מרשים להם בטובנו להתרוצץ בין הרגלים, ליד, אבל נוח יותר בלעדיהם.

לא, הרי היו ויהיו. לא באו לנו באפתעה ולזמן קצר. ילדים - לא מכר שנקרה על דרכו, שאפשר לחלוף על פניו בחופזה, לפטור אותו חיש-קל בחיוך וברכה.

הילדים מהווים אחוז גדול של האנושות, של האוכלוסייה, של האומה, של התושבים, של האזרחים - חברים של קבע. היו יהיו וישנם.

האם קיימים חיים בצחוק? לא, גיל הילדות - שנים ארוכות וחשובות של חיי אדם. החוק האכזרי והכן של יוון ורומי מרשה להמית ילד. בימי הביניים היו דייגים שולים ברשתותיהם מן הנהר גופות של תינוקות שהוטבעו. במאה השמונה-עשרה, בפאריס, היו מוכרים את הגדולים יותר לפושטי-יד, ואת הקטנים יותר מחלקים חינם-אין-כסף לפני כנסיית נוטר-דאם. - זמן לא רב עבר מאז. - ועד היום הזה משליכים, אם מפריע.

מתרבה מספר הילדים שנולדו מחוץ לנישואים, הילדים שנוטשים אותם, מזניחים, מנצלים, משחיתים, מענים. החוק מגן עליהם, אבל האם הוא מעניק ביטחון במידה מספקת? הרבה נשתנה; החוקים הישנים מחייבים בדיקה.

התעשרנו. כבר לא חיים רק מפרי עמלנו. אנחנו יורשים, בעלי-מניות, שותפים להון עתק. כמה ערים יש לנו, בניינים, בתי-חרושת, מיכרות, בתי-מלון, תיאטראות; כמה מרכולים בשווקים, כמה אוניות מובילות אותה - היא תולה עצמה על צווארנו ומבקשת שנשתמש בה.

הבה נעשה מאזן, נמצא כמה מתוך הסך- הכל הכללי מגיע לילד, מה חלקו שלא בחסד, שלא כנדבה. נבדוק ביושר כמה אנחנו מקציבים לשימושה של עדת הילדים, של עם הקטנים, מעמד המשועבדים. מה סכום הירושה, מה חלוקתה בדין; האם לא חמסנו אותם - אפוטרופסים חסרי מצפון - האם לא נישלנו.

צפוף להם, מחניק, עני, משעמם וחמור.

הנהגנו את לימודי-החובה, את אכיפת העבודה הרוחנית; קיים רישום וגיוס לבית הספר. העמסנו על שכמו של הילד את עמל התיאום בין אינטרסים סותרים של שתי סמכויות מקבילות. בית-הספר תובע, ההורים נותנים בלי רצון. הסכסוכים בין המשפחה לבית-הספר מכבידים על הילד. ההורים מצטרפים להאשמות שמאשים בית-הספר את הילד, לא תמיד בצדק, מתגוננים בפני החסות שבית-הספר כופה עליהם.

מאמצי שירותו של החייל אף הם הכנה ליום שבו הוא ייקרא למעשים; והנה המדינה מבטיחה את כל צרכיו, נותנת לו קורת-גג ומזון, מדים ורובה ומשכורת - כחוק, לא כנדבה. הילד מוכרח לבקש נדבות מהוריו מהקהילה, כפוף לכפיה של לימודי חובה.

מחוקקי ז'נבה בילבלו בין חובות לזכויות; נעימת ההצהרה היא שכנוע, לא תביעה, קריאה לרצון טוב, בקשה לרוח טובה.

בית-הספר יוצר קצב של שעות, ימים ושנים. פקידי בית-הספר אמורים לספק את צרכיהם העכשוויים של האזרחים הצעירים. הילד הוא יצור תבוני, יודע יפה את הצרכים, הקשיים והמכשולים של חייו. לא צו של עריצים, לא פקודות מלמעלה והשגחה חשדנית, כי אם הידברות טובת-טעם, אמונה בניסיון, שיתוף פעולה וחיי יחד.

ילד איננו טיפש; הטיפשים ביניהם אינם רבים יותר מאשר בין המבוגרים. - מה רבות הפעמים שאנחנו, עטופים בפאר השנים, מטילים הוראות ללא מחשבה, לא מבוקרות, לא ניתנות לביצוע. הילד הנבון עומד לא אחת נדהם מול טיפשות תוקפנית, מבזה, באה-בשנים.

לילד יש עתיד, אבל גם עבר יש לו: אירועים של חשיבות, זכרונות, הרבה שעות של שיקולים בינו לבינו, שהם עיקר העיקרים. כמונו כמוהו הוא זוכר ושוכח, מעריך ומזלזל, חושב בהיגיון - וטועה כשאיננו יודע. מתוך תבונה בוטח ומפקפק.

הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים. לפעמים יעדיף להתבונן סביב בעצמו; אם יתקל בקושי, יבקש הנחיה ועצה. נחוץ מדריך שיענה בנימוס על שאלתו.

כבוד לאי-ידיעתו.

הרגזן, הנוכל והמנוול ינצל את אי-ידיעתו של הנוכרי, ייתן תשובה לא מובנת, יטעה בכוונה. גס הרוח ירטון משהו באי רצון. - אנחנו מתנגחים ומתכתשים עם הילדים, מוכיחים אותם, מגנים, מענישים, לא מוסרים להם מידע בפנים מאירות.

מה דלות עד-רחם היו ידיעותיו של הילד אלמלא שאב אותן מבני גילו, אלמלא האזין וצותת, אלמלא גנב אותן מתוך שיחות המבוגרים.

כבוד לעבודת ההתוודעות.
כבוד לכשלונות ולדמעות.

לא רק גרב קרוע, גם ברך שרוטה, לא רק כוס מנופצת, גם אצבע פצועה ומכה וחבורה, כלומר כאב.

כתם-דיו במחברת זה מקרה ביש, עוגמת-נפש וכישלון.

- כשאבא שופך תה, אמא אומרת: אין דבר;אבל עלי היא תמיד כועסת.

לא מורגלים בכאב, עוול, אי-צדק, הם סובלים עד-דכא, מרבים לבכות; אפילו הדמעות של ילד מעוררות הערות לגלגניות, הן נדמות פחות חשובות, מכעיסות.

מיילל, מייבב, צורח, מקטר. (צרור ביטויים שהמציא בעבור הילדים מילון המבוגרים).

דמעות של עקשנות וגחמה - הן דמעות של אין-אונים ושל מרד, מאמץ נואש של מחאה, קריאה לעזרה, תלונה על השגחה לקויה, עדות שללא תבונה כובלים ומכריחים, גילוי של הרגשה עצמית רעה, ותמיד סבל.

כבוד לקניינו של הילד ולתקציבו, הילד נוטל חלק מעיק בדאגות החומריות של משפחתו, מרגיש מחסור, משווה בין עניותו לבין אמידות של חברו, מכאיבות לו הפרוטות המרות שבגללן גדלה הדלות, לא רוצה להיות למעמסה.

מה לעשות כשנחוצים גם כובע, גם ספר, גם ראינוע: מחברת חדשה, עיפרון שאבד או נלקח: מתחשק להביא מזכרת למישהו נחמד, לקנות עוגה, לתת הלוואה לחבר. כל-כך הרבה צרכים חיוניים, משאלות ופיתויים - ואין.

האם העובדה שבבתי-משפט לקטינים דווקא הגניבות מהוות את מרבית העברות - לא מזעיקה, לא מתריעה? הזלזול בתקציבו של הילד מתנקם, עונשים לא יועילו.

קניינו של הילד - לא גרוטאות, כי-אם חומרים וכלי עבודה בפרוטה, תקוות ומזכרות. לא מדומים כי-אם ממשיים הדאגות והחששות של היום הזה, מרירות השנים הצעירות והאכזבות.

הוא גדל, החיים עזים יותר, הנשימה מהירה יותר, הדופק חזק יותר, והוא בונה את עצמו - תופס לו מקום, מעמיק לצמוח לתוך החיים. גדל ביום ובלילה, כשהוא ישן או ער, שמח או עצוב, משתובב או עומד לפניך נזוף.

יש אביבים של התפתחות מהירה וסתווים של הצטנפות. הנה העצמות גדלות יתר על המידה, הנה הלב לא עוצר כוח, פה חסר, שם יותר מדי, שונה פעולת הבלוטות הנעלמות והמתעוררות, שונים אי-השקט והאפתעה.

פעם רוצה לרוץ, בדיוק כמו לנשום, רוצה להתמודד, לשאת משא, לכבוש: פעם אחרת להסתתר, לתוות הזיות, לקשור חוטי זכרונות. חליפות, צורך בחישול או בשקט, חום ונוחיות. חליפות משתוקק בעוצמה ובחום, או נופל ברוחו.

עייפות, טירדת הכאב, הנזלת, חם מדי, קר מדי, רוצה לישון, רעב, צמא, עודף, חוסר, הרגשה עצמית רעה - לא העוויה, לא תירוץ של בית-ספר.

כבוד לסודות ולטלטלות של עבודת-הגדילה הקשה.

כבוד לשעה החולפת, ליום הזה. איך יידע מחר אם היום לא מניחים לו לחיות חיים מודעים ואחראיים?

לא לרמוס, לא להתעמר, לא לשעבד ליום-המחר, לא לכבות, לא למהר, לא להאיץ.

כבוד לכל רגע לעצמו, כי יחלוף ולעולם לא יחזור: ותמיד ברצינות: אם יפצע ידמם, אם יירצח ירדוף ברוח-רפאים של זכרונות רעים.

בואו ונרשה ללגום בחדווה את שמחת הבוקר ולתת אמון: דווקא כך רוצה הילד. לא חבל לו על הזמן לספר סיפור-בדים,, לשוחח עם כלב, לתפוס כדור, להתבונן במדויק בתמונה, להעתיק אות, והכול ברוח טובה. והצדק איתו.

בתמימות אנחנו פוחדים מן המוות. לא מודעים לכך שהחיים הם תהלוכה של רגעים גוססים ורגעים נולדים. שנה - רק נסיון להבין את הנצח לצרכי היום-יום. אורכו של הרגע כאורך החיוך או האנחה. האם משתוקקת לגדל את הילד. לא תזכה: כל פעם אשה אחרת מברכת לפרידה ולשלום אדם אחר.

אנחנו מחלקים בשלומיאליות אם השנים לפחות בשלות וליותר בשלות: אין יום לא בשל, אין הירארכיה של גיל, אין דרגות גבוהות יותר ונמוכות יותר של כאב ושמחה, תקווה ואכזבה. כשאני משחק או משוחח עם ילד - נשזרים זה בזה רגעים בשלים במידה שווה של חיי ושל חייו: כשאני בתוך חבורת ילדים, אני מברך כהרף-עין, במבט ובחיוך, לשלום ולפרידה, תמיד אחד מהם: כשאני כועס, שוב יחד - רק הרגע שלי, רע נקמני, אונס ומרעיך רגע בשל וחשוב של חייו.

לוותר למען המחר? איזה מיקסמים הוא מבשר? אנחנו מציירים במוגזם בצבעים כהים. מתאמת הניבוי: הגג מתמוטט כי זלזלו ביסודות הבניין.

מתוך: יאנוש קורצ'אק, כתבים חלק א',
הוצאת יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה,
הוצאת הקיבוץ המאוחד
והאגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל
בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון
מהדורת 1998, עמ' 364 - 368

© יאנוש קורצ'אק - הומניסט: אתר בהקמה | באמצעות: סמיוטיקה | korchak.org | יצירת קשר