-   זכות הילד לכבוד

זכות הילד לכבוד:   מה תפקידנו אנחנו, המחנכים

עוד לפני זמן לא רב היה רופא שפל-רוח מגיש לחולים בצייתנות גלולות מתוקות ואבקות מרות : היה קושר את הקודחים, מקיז דם, מרעיב במבואות הקודרים המוליכים אל בית-הקברות. מפיק רצונם של העשירים, נוהג יבושת בדלת-העם.

עד שהתחיל לתבוע - וקיבל.

הרופא כבש למען הילדים מרחב ושמש, כמו גנראל - לבושתנו - העניק לילד תנועה, הרפתקה עליזה, חדוות עזרה מאירה-פנים, החלטה לחיות חיים ישרים בשיחות ליד מדורה, תחת שמיים מנצנצים של מחנה-קיץ.

מה תפקידנו אנחנו, המחנכים, מה חלקנו בעבודה?

שומר על קירות ורהיטים, על שקט בחצר, על ניקיון האוזניים והרצפה, רועה את הבקר של יגרום נזקים, שלא יפריע למבוגרים יותר בעבודתם ובשעשועיהם: מחזיק במפתחות מלאי המכנסיים המרופטים והנעליים הקרועות, מחסנאי קמצן של גריסים. - דואג לזכויות היתר של המבוגרים ומוציא לפועל נרפה של קפריזה חובבנית.

דוכן של חרדות ואזהרות, דלפק של זיבורית מוסרית, פונדק של מדע מפוגל, שמרתיע, מבלבל ומרדים במקום לעורר, להחיות ולשמח. סוכני מידות-טובות בזול, אנחנו אמורים להטיל על הילדים מתן-כבוד ושפלות-רוח, ואת המבוגרים להביא לידי התמוגגות-נפש, לדגדג את התרגשויותיהם החמימות. בפרוטה שחוקה לבנות עתיד איתן, להערים ולהעלים שילדים הם עם רב, רצון, כוח וזכות.

הרופא חילץ את הילד מציפורני המוות, תפקיד המחנכים הוא להניח לו לחיות, לכבוש לו את הזכות להיות ילד.

החוקרים פסקו שאת האדם המבוגר מכוונים מניעים ואת הילד דחפים, המבוגר הוא הגיוני והילד טרוף דמיונות-שווא: למבוגר יש אופי, פרצוף מוסרי מגובש, הילד מסתבך בתוהו ובוהו של יצרים וחשקים. בודקים את הילד לא כמערכת פסיכית שונה, אלא כמערכת נחותה, חלשה יותר ודלה יותר. כביכול כל המבוגרים - מלומדים מופלגים.

והבליל המבוגר, קרתנות השקפות ודעות, פסיכולוגיה של עדר, הרגלים ודעות קדומות, מעשים קלי-דעת של אבות ואמהות, כל אותם חיי-מבוגרים נטולי אחריות מהחל ועד כלה. רשלנות, עצלות, עיקשות קהה, חוסר-מחשבה, חוסר-שחר מבוגר, פרצי טירוף, תעלולי שיכורים.

והרצינות, שיקול-הדעת ושיווי-המשקל של הילד, התחייבויות איתנות, התנסות בתחומו הוא, עושר המשפטים וההערכות הנכונים,

איפוק טוב-טעם בתביעות, אבחנות דקות, חוש צדק בל-יטעה.

האם כל אחד ינצח כשישחק עם ילד בשח?

נתבע-נא כבוד לעיניים בהירות, לצדעים חלקים, למאמץ צעיר ולאמון. במה מכובדים יותר מבט כבוי, מצח מתולם, שיבה מחוספסת, ויתור כפוף?

גם זריחה, גם שקיעת השמש. תפילת שחרית ומעריב, זו אף זו. נשימה ונשיפה, התכווצות והתרחבות הלב.

חייל, כשהוא יוצא לקרב וגם כשהוא שב, מכוסה אבק.

גדל דור חדש, גל חדש עולה. הם הולכים עם מגרעותיהם ומעלותיהם: תנו להם תנאים למען יגדלו טובים יותר. - לא נזכה בדין כנגד ארון-מתים של תורשה חולה, לא נאמר לדגניות שתהיינה קמה.

איננו מחוללי נסים - ולא רוצים להיות מתעתעים. אנחנו מוותרים על געגועים מתחסדים לילדים מושלמים בתכלית.

אנחנו תובעים: סלקו את הרעב, הקור, הטחב, המחנק, דחיסות האוכלוסים.

זה אתם שמולידים חולים ופגועים, אתם שיוצרים תנאי מרד ומגיפות: שלכם קלות-הדעת, חוסר-הבינה והעדר-הסדר.

לעמוד הכן: את החיים של ימינו מעצב עריץ, אלים, homo rapax , האדם הטורף: הוא זה שמכתיב את שיטות הפעולה. ויתוריו לחלש הם שקר, כיבוד השיבה, שוויון האישה והסברת-פנים לילד - הם זיוף. נעה-ונדה הרגשה יתומה - לכלוכית. ודווקא הילדים - נסיכי רגשות, משוררים והוגי-דעות.

כבוד, אם לא הכנעה, בפני ילדות לבנה, בהירה, לא נגועה, קדושה.

© מתוך: יאנוש קורצ'אק, כתבים חלק א',
הוצאת יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה,
הוצאת הקיבוץ המאוחד
והאגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל
בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון
מהדורת 1998, עמ' 374 - 375

יאנוש קורצ'אק - הומניסט: אתר בהקמה | באמצעות: סמיוטיקה | korchak.org | יצירת קשר