-   זכות הילד לכבוד

זכות הילד לכבוד:   זלזול אי אמון

משחר הילדות אנחנו גדלים בתחושה שהגדול - חשוב מן הקטן.

- אני גדול - שמח הילד שהועמד על השולחן. - אני גדול ממך - הוא קובע בהרגשת גאווה, מודד עצמו לעומת בן-גילו.

לא נעים להימתח על בהונות ולא להגיע, בצעדים זעירים קשה להדביק את המבוגרים; כוס תישמט מתוך יד קטנה. באי-זריזות, ביגיעה, מטפסים על כיסא, אל רכב, על מדרגות; לא ניתן לאחוז בידית-הדלת, להביט דרך החלון, להוריד או לתלות, כי גבוה. בתוך ההמון מסתירים, לא מבחינים, דוחקים. לא נוח, לא נעים להיות קטן.

כבוד ופליאה מעורר מה שגדול, מה שתופס יותר מקום. קטן - רגיל, לא מעניין. אנשים קטנים, צרכים קטנים, שמחה ועצב קטנים. מרשימים: עיר גדולה, הרים גבוהים, עץ תמיר. - אנו אומרים: "מעשה גדול, אדם גדול".

ילד קטן, קל, ניכר פחות. - צריך לרכון אליו, להנמיך עצמנו אליו.

וגרוע מזה, הילד הוא חלש.

יכולים להרים, לזרוק באוויר, להושיב בניגוד לרצונו, לעצור בכוח בשעת ריצה, לסכל מאמץ. כל פעם שהוא לא יישמע, שמור איתי כוח. אני אומר:"אל תלך, אל תיגע, זוז, תחזיר". הוא יודע שמוכרח; כמה פעמים מנסה לשווא, עד שיבין - ייכנע, יוותר.

מי ומתי, באיזה תנאים יוצאים-מגדר-הרגיל, יעז לדחוף איש מבוגר, לטלטל, לחבוט? ומה יומיומית ותמה הסטירה המונחת על ילד, המשיכה החזקה בידו, חיבוק-הליבובים המכאיב. הרגשת אין-אונים מביאה לידי מתן כבוד לכוח; כל אחד, לאו-דווקא מבוגר, כל הגדול יותר בשנים ובכוח, יכול להביע בגסות מורת-רוח, לתמוך דרישתו בכוח ולאכוף משמעת; יכול לעשוק בלי להיענש.

הדוגמה האישית שלנו מלמדת לזלזל במה שחלש יותר. בית-ספר רע, תחזית קודרת.

פני העולם השתנו. לא עוד כוח השרירים עושה את המלאכה ומגן בפני האויב; לא עוד כוח השרירים מפקיע מן האדמה, היערות, הים - את השליטה, השובע והביטחון. עבד נושא-בעול - המכונה. השרירים איבדו את בלעדיות זכותם וערכם - מכאן גדול יותר הכבוד לאינטלקט ולידע.

המדור החשוד, התא הצנוע של ההוגה - צמחו והיו לאולמות ולבנייני מחקר. בספריות מיתוספות קומות, המדפים כורעים תחת כובד הספרים. מתאכלסים והולכים מקדשי הבינה הגאה. -איש-המדע יוצר ומצווה. צופני הספרות והקווים מטילים לעבר ההמונים, פעם אחר פעם, כיבושים חדשים, מוסרים עדות על העוצמה האנושית. - ויש להכיל את כל זה בזיכרון ובהבנה.

מתארכות השנים של לימוד מייגע, יותר ויותר בתי-ספר, בחינות, מלים מודפסות. - והילד הקטן , החלש, הרך-בשנים - לא קרא, לא יודע...

בעיה חמורה היא איך לחלק את השטחים שנכבשו, איזה תפקיד למי ומה השכר, איך לכלכל את הדברים על-פני כדור-הארץ הנשלט על ידנו. כמה ואיפה להקים בתי-מלאכה כדי לפרנס ידיים ומוחות רעבים לעבודה, איך לקיים המוני אדם בסדר ומשמעת, איך להתגונן מפני מזימות היחיד ושיגעונותיו, איך למלא שעות חיים בפעולה, מנוחה ובידור, לעמוד בפני אפאטיה, שובע-יתר ושעמום. איך לאגד בני-אדם לצוותים ממושמעים, להקל על ההבנה ביניהם; מתי לפזר ולהפריד. פה להמריץ ולעודד, שם לבלום, פה להצית, שם לכבות.

פוליטיקאים ומחוקקים מנסים בזהירות, ושוגים פעם ושוב.

גם על הילד מתייעצים ומחליטים, אבל מי ישאל אותו בתום-לב לדעתו והסכמתו; וכי מה יש ביכולתו להגיד?

לצד השכל והדעת עוזר התחבול במלחמה על הקיום וההשפעה. הממולח יגלה את המסלול ויקבל שכר מעל המגיע לו; יכבוש במפתיע ובנקל, בניגוד לחישובים אמינים; יסנוור ויעורר קנאה. יש להכיר את האדם מתוך עורמה - לא עוד מזבחות אלא חזיריית החיים.

והילד מדדה לו אין-אונים עם ספר-לימוד, כדור ובובה; מרגיש שמעל לראשו, בלי שיתופו, מתרחש משהו חשוב וחזק, מכריע לטובה ולרעה מעניש ומזכה בפרס, ושובר.

פרח הוא בשורת פרי שיבוא, אפרוח יהיה לתרנגולת מטילה ביצים, עגלה תיתן חלב. בינתיים שקידה, הוצאה ודאגה: האם יתגבר, האם לא יכזיב?

מה שצעיר - מעורר אי-שקט, צריך לחכות זמן רב; אולי יהיה משענת לעת זיקנה וייצא הפסדו בשכרו. אבל החיים יודעים בצורת, כפור וברד שחורכים ומחריבים יבולים.

אנחנו מחפשים בשורות, מבקשים לראות את הנולד,להבטיח; צפייה חסרת שקט למה שיהיה מגדילה את הזלזול במה שיש.

מועט ערכו של הצעיר כמטבע עובר לסוחר. רק בעיני החוק והאלוהים פרח -התפוח שווה-ערך לקמה שהבשילה.

אנחנו מטפחים, מגוננים, מאכילים, מעניקים השכלה. הילד מקבל, פטור מדאגה. הכל בא לו מידינו. מה הוא היה בלעדינו?

הכל בכל מכל כל - רק אנחנו.

אנחנו יודעים את הדרכים להצלחה, מוסרים הנחיות, משיאים עצות. מפתחים יתרונות, מדכאים חסרונות. מכוונים, מתקנים, מתקינים. והוא לא-כלום, אנחנו - הכל.

אנחנו מצווים ותובעים ציות.

אנחנו, האחראים מוסרית וחוקית, היודעים והחוזים-מראש, הננו השופטים הבלעדיים של מעשיו, תנועותיו, מחשבותיו וכוונותיו של הילד.

אנחנו נותנים הוראות, מפקחים על מילוין; הכל לפי הרצון וההבנה - ילדים שלנו, קניינינו - אל געת.

(משהו אמנם השתנה, במקצת. לא עוד רק הרצון והסמכות הבלעדית של המשפחה - אלא גם פיקוח חברתי, זהיר עדיין, קמעה קמעה, באין רואים).

הקבצן עושה כחפצו בנדבה שקיבל, לילד אין שום דבר משל עצמו, הוא חייב לדווח על כל חפץ שקיבל חינם לשימושו.

אסור לקרוע, לשבור, ללכלך, אסור לתת במתנה, אסור לדחות במורת-רוח. עליו לקבל ולשמוח בחלקו. - הכל במקום ובזמן שנקבעו, מתוך שיקול-דעת והתאמה לייעוד.

(אולי משום כך מוקיר זוטות חסרות-ערך, שמעוררות חמלה תמהה: גרוטאות - הקניין היחיד שהוא באמת אך ורק שלו, העושר שבחוט, קופסה, חרוזים).

בתמורה למה שניתן לו, על הילד להישמע, להתנהג יפה - שיבקש, שישיג במירמה, ובלבד שלא ידרוש. שום דבר לא מגיע לו, אנו נותנים מתוך רצון טוב (עולה על הדעת הקבלה מכאיבה: ידידתו של בעל-ממון).

על-שום עוניו של הילד ועל-שום חסדי התלות החומרית - מתעוות יחס המבוגרים כלפי הילדים.

אנחנו מזלזלים בילד כיוון שהוא לא יודע, לא משער, לא מנחש. הוא לא מכיר את הקשיים ואת התסבוכות של חיי המבוגרים, לא יודע מה מקורן של תקופות ההתלהבות שלנו, הרפיון, הליאות, מה מניס את השקט ומחמיץ את מצב-הרוח: לא מכיר כישלונות ופשיטות-רגל של הבוגרים. קל להרדים את התמים, להוליך שולל, להסתיר מפניו.

הוא סבור שהחיים פשוטים וקלים. יש אבא, יש אמא; אבא מרוויח, אמא קונה. לא מכיר את המעילה בחובה ולא את דרכי מלחמתו של האדם על שלו ועל למעלה מזה.

חופשי מדאגות חומרית, מפיתויים וזעזועים רבי-עוצמה - שוב איננו יודע ואיננו יכול לשפוט. - אנחנו פותרים את חידותיו בן-רגע. במבט מרושל אחד חודרים לפני-ולפנים, בלי לחקור מגלים תחבולות כושלות.

ואולי אנחנו משלים את עצמנו בסברה שהילד הוא רק מה שאנחנו רוצים שיהיה ותו לא? אולי הוא מסתתר מפנינו, אולי סובל במיסתרים?

אנחנו עוקרים הרים, כורתים עצים, משמידים חיות. מתרבים והולכים ישובים במקומות שהיו לפנים ביצות וסבכי-יער. אנחנו שותלים את האדם, פעם אחר פעם, בשטחים חדשים.

הכנענו את העולם, הברזל והחיה משרתים אותנו; רתמנו בעול את הגזעים והצבעוניים, בקווים גסים קבענו את היחסים ההדדיים בין העמים והשקטנו את ההמונים. עדיין רחוק הסדר הצודק, רב העושק והעוול.

ספיקות הילדים והסתייגויותיהם נראים לא רציניים.

הדמוקרטיות הבהירה של הילד אינה יודעת הירארכיה. עדיין מכאיבים לו זיעת העובד ובן-גילו הרעב, מצוקת הסוס שמתעללים בו, תרנגולת ששוחטים. קרובים לו הכלב והציפור, שווים לו הפרפר והפרח, בחלוק-אבן ובצדף הוא מוצא את אחיו. הוא איננו שותף ליהירותו המתנשאה של העשיר מקרוב בא, איננו יודע שרק לאדם יש נשמה.

אנחנו מזלזלים בילד כיוון שלפניו עוד הרבה שעות חיים.

אנחנו מרגישים בעמל צעדינו, בסירבול תנועותינו התכליתיות, בקימוץ התבוננויותינו ותחושותינו. ילד רץ ומקפץ, מביט ללא צורך, מתפלא ומקשה קושיות, בקלות מזיל דמעות ושמח מלוא חופניים.

יש ערך ליום-סתיו נאה כשהשמש נדירה; באביב ממילא ירוק. מספיק מה שיש, לאושר לא נחוץ הרבה - הטירחה מיותרת. בחופזה, ברישול, נפטרים ממנו. מזלזלים בריבוי הפנים של חייו ובחדווה שקל להעניקה.

לנו בורחות שעות ושנים חשובות; לו יש זמן עוד יספיק, יגיע.

הילד איננו חייל, לא מגן על המולדת, אם כי סובל יחד איתה.

אין צורך לחזר אחרי דעתו, כי הוא לא אחד מקהל-הבוחרים: לא מאיים, לא תובע, לא מדבר.

חלש, קטן, מסכן, תלוי באחרים - רק בעתיד יהיה אזרח.

זלזול, סלחני או מחוספס או בוטה, אבל תמיד זלזול.

זב-חוטם, רק ילד, אדם לעתיד-לבוא, לא בהווה. באמת רק יהיה.

להשגיח, לא להעלים עין לרגע. להשגיח, לא להשאיר אותו לבד. להשגיח, לא לזוז ממנו.

יפול, יקבל מכה, ייפצע, יתלכלך, ישפוך, יקרע, ישבור, יקלל, ישליך, יאבד, יפיח אש, יכניס גנב לבית. יזיק לעצמו, לנו, יטיל מום בעצמו, בנו, בחבר למשחק.

לשמור - שום יוזמה עצמאית - זכות מלאה לפיקוח ולביקורת.

לא יודע מה וכמה לאכול, כמה ומתי לשתות, לא מכיר את גבולות העייפות. על כן יש לעמוד על משמר התזונה, השינה והמנוחה.

כמה זמן, עד מתי? תמיד. עם הגיל משתנה אבל לא פחות, אדרבה, גדל אי-האמון. לא מבחין בין עקר לתפל. זרים לו הסדר והעבודה השיטתית.

בבלבולו ישכח, יקל ראש יזניח. לא יודע מה זה - עתיד אחראי.

חובה עלינו ללמד, להדריך, להחדיר, להקהות, לעצור, ליישר, להזהיר, למנוע, להשריש ולשרש. לשרש העוויות, גחמות, עיקשות.

להשריש תוכנית של זהירות, דאגה למחר, חששות וחרדות, נבואות-לב קשות וראיית-נולד קודרת.

אנחנו המנוסים יודעים כמה סכנות סביב, פחים טמונים, מלכודות, תקריות נוראות, פורענויות. יודעים שאפילו זהירות מירבית איננה ערובה גמורה, אבל חשדניים על אחת כמה וכמה: כדי שמצפוננו יהיה נקי, כדי שבמקרב של אסון לפחות לא יהיה לנו על מה לייסר את עצמנו.

חביבים עליו הימורי השובבות, באורח מוזר הוא נצמד דווקא אל הרע. ברצון מקשיב ללחשי העצות הרעות, מחקה את הדוגמה הרעה ביותר.

לקלקל אותו קל, לתקן קשה.

רוצים את טובתו, מבקשים להקל: נותנים ללא שיור את כל נסיוננו: רק להושיט יד - הבל מוכן.

יודעים מה מזיק לילדים, זוכרים מה גרם לנו נזק - שיימנע, שיחסוך מעצמו, שלא יתנסה.

- זכור, דע, הבן. >נר< - תיווכח, תראה.

הוא לא מקשיב. כמו במתכוון, כמו להכעיס.

צריך להשגיח שישמע, צריך להשגיח שיעשה. הוא עצמו שואף בעליל אל הרע, בוחר בדרך היותר גרועה, יותר מסוכנת.

וכי איך לסבול מעשי-קונדס נואלים, תעלולים חסרי-שחר, התפרצויות חברות-אחריות.

אדם קדמון חשוד. לכאורה נכנע, תמים, ולמעשה הוא תחבלן ערמומי.

יצליח להתחמק מפיקוח, להרדים ערנות, לרמות. תמיד יש לו אמתלה מן המוכן, תירוץ: יסתיר, גם ישקר ממש.

לא בטוח, מעורר ספק.

זלזול ואי-אמון, וחשדות, והאשמה.

הקבלה מכאיבה: ובכן הרפתקן, שיכור, ממרה, מטורף.

- הכיצד יחד, תחת אותה קורת-גג?

מתוך: יאנוש קורצ'אק, כתבים חלק א',
הוצאת יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה,
הוצאת הקיבוץ המאוחד
והאגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל
בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון
מהדורת 1998, עמ' 352 - 363

© יאנוש קורצ'אק - הומניסט: אתר בהקמה | באמצעות: סמיוטיקה | korchak.org | יצירת קשר