-   זכות הילד לכבוד

זכות הילד לכבוד:   אי-רצון

אין דבר. אנחנו אוהבים ילדים. למרות הכל הם הנחמה, העידוד והתקווה, השמחה והמנוחה, הניצוץ הבהיר של החיים. אנחנו לא מפחידים אותם, לא מכבידים עליהם, לא מתעמרים בהם: הם מרגישים חופשיים ומאושרים...

מדוע בכל זאת - כאילו מעמסה, הפרעה, תוספת לא נוחה? מניין הדעה הלא אוהדת על הילד האהוב?

לפני בואו לעולם שאיננו מסביר פנים, כבר התגנבו לחיי המשפחה מהומה ומגבלות. מתערערים ללא תקנה החודשים הקצרים של שמחה מיוחלת ומוצדקת.

את התקופה הארוכה של מיחושים מכבידים מסיימים מחלה וכאב, לילות ללא מנוחה והוצאות יתירות. השקט מופרע, הסדר מתקלקל, שיווי-המשקל של התקציב מופר.

בד בבד עם ריח החיתולים החמוץ, ועם צעקתו החודרת של הרך הנולד, נשמע צלצולה של שרשרת השבי המשפחתי.

מעמסה, כשאין דרך להידבר וצריך לשער ולנחש. אנחנו מחכים אולי אפילו בסבלנות.

כאשר סוף-סוף מדבר ומהלך - הוא מסתובב בין הרגלים, מזיז הכל, מציץ לכל פינה, משחית ועוכר סדר לא פחות מקודם: לכלכן קטן - עריץ.

גורם נזקים, מתנגד לרצוננו הנבון, ומבין רק מה שנוח לו.

אין לזלזל בזוטות: את הטינה לילד מצמיחים גם יקיצה מוקדמת מדי, גם עיתון מקומט, כתם על שמלה ועל טפיטים שטיח רטוב, משקפיים ואגרטל-מזכרת מנותצים: חלב ובושם שפוכים, ושכר-רופא.

ישן לא מתי שהיינו רוצים, אוכל לא כפי שמבקשים: חשבנו שיצחק והוא נבהל ובוכה. ושביר: כל העלמת-עין מאיימת במחלה, מבשרת קשיים חדשים.

אם אחד סולח, השני מרבה להאשים ולנגוש: נוסף על האם, גם האב קובע דעה על הילד, גם האומנת, המשרתת, השכנה - על אפה ועל חמתה של האם, או בסתר, יענישו.

התככן הקטן מביא כפעם בפעם לידי התחככויות ורוגזות בין המבוגרים; תמיד מישהו מתמרמר או נפגע. על סלחנותו של האחד נותן הילד את הדין בפני השני. לפעמים טוב-לב מדומה הוא רשלנות חסרת בינה; הילד נושא באחריות על אשמת אחרים.

(הנער והנערה לא אוהבים כשמכנים אותם: ילדים. השם המשותף להם, ולקטנים יותר, מטיל עליהם את האחריות לעבר, מורה לחלוק עם הפעוטות את המוניטין הרעים- תוך שנזיפות למכביר יורדות עליהם גם עכשיו).

לעתים נדירות הוא כפי שהיינו רוצים, לעתים תכופות מתלווה לגידולו רגש של אכזבה.

- הלא כבר צריך היה...

בתמורה למה שאנחנו נותנים לו מתוך רצון טוב, עליו להשתדל ולהשיב לנו כגמולנו, להבין, להסכים ולוותר; ומעל לכל - להרגיש אסירות-תודה.

עם השנים גדלות החובות והתביעות; על-פי-רוב אחרת ופחות כפי שהיינו רוצים.

חלק מן הזמן, מן התביעות ומן השליטה, אנחנו מעבירים לבית-הספר. הערנות גדלה פי שניים, האחריות גוברת נוצרות התנגשויות בין סמכויות שונות; מופיעות מגרעות.

ההורים יסלחו בעין טובה, סלחנותם נובעת מתחושה ברורה של אשם על שהביאו לחיים, על העוול שנעשה לילד אם נמצא בו מום. לפעמים מחפשת האם במחלה מדומה של הילד נשק כנגד האשמותיהם של האחרים וספיקותיה שלה.

בדרך-כלל, קולה של האם לא מעורר אמון. הוא משוחד, לא מוסמך. מוטב לשאול לדעת המחנכים, המומחים, בעלי הניסיון: האם זכאי הילד לעין טובה?

מחנך בבית פרטי ימצא רק לעתים רחוקות תנאים נאותים לחיים בצוותא עם הילדים. כבול על-ידי פיקוח מחשיד, עליו למצוא דרכו בין תביעות הבאות מבחוץ לבין שלוותו ונוחיותו שלו. אחראי לילד שהופקד בידיו, עליו לשאת בתוצאת החלטות מפוקפקות של הפטרונים המפרנסים החוקיים.

ההכרח להסתיר ולעקוף קשיים, מדרדר אותו בנקל אל צביעות, התמרמרות ועצלות.

במרוצת שנות העבודה גדל המרחק בין תביעות המבוגר לבין רצונות הילד; צומחת ועולה ההיכרות עם דרכי אכיפה קלוקלות.

מופיעה תלונה על עבודה כפויית-טובה: ברצות אלוהים להעניש אדם, יעשה אותו מחנך.

מלאה אותנו הילד המתרוצץ, הקולני, הסקרן כלפי החיים וחידותיהם, מעייפות השאלות והתמיהות, ההמצאות והנסיונות שהרבה פעמים לא עולים יפה.

לעתים רחוקות יועצים ומעודדים, לעתים קרובות שופטים מחמירים. פסק הדין לאלתר ועונש - אחת תוצאתם:

תעלולי השעמום והמרי יהיו נדירים יותר, אך כנגד-זה חזקים ומתגרים. על-כן להגביר את ההשגחה, לשבור את ההתנגדות, לדאוג שלא תהיינה הפתעות.

והרי מודד הנפילה של המחנך:
מזלזל, לא נותן אמון, חושד, בולש, תופס בשעת מעשה, גוער, מאשים ומעניש, מחפש דרכים נוחות כדי למנוע: יותר ויותר אוסר וכופה ללא התחשבות, לא רואה את מאמצי הילד למלא בשקידה דף של נייר או שעת חיים: פוסק ביבושת שגרוע.

מועטה תכלת הסליחה, רב ארגמן הכעס והתרעומת.

חינוך חבורה מחייב הבנה על אחת כמה וכמה: על אחת כמה וכמה עלולים לשגות בהאשמות וטרוניות.

אחד קטן וחלש - מלאה: מרגיזים תעלולים בודדים: ועד-מה מציק, מטריד, תובע ובלתי-צפוי בתגובותיו הוא ההמון.

תבינו סוף-סוף : לא ילדים כי-אם המון. קבוצה, חבורה, כנופיה - לא ילדים.

הסכנת עם המחשבה שאתה חזק, ופתאום אתה מרגיש את עצמך קטן וחלש. ההמון - ענק, בעל משקל כולל כביר וסך-הכל ניסיונות אדירים, הנה הוא מתלכד בהתנגדות סולידארית, הנה הוא מתפרד לעשרות זוגות ידיים ורגליים - וראשים, שבכל אחד מהם טמונות מחשבות משלו ותביעות נסתרות.

כמה קשה למחנך חדש בכיתה או בפנימיה, שם הוחזקו הילדים בצבת של משמעת חמורה, שם התלכדו, פגועים ושלוחי-רסן, על-פי עקרונות של אלימות-ליסטים. כמה הם חזקים ואימתניים אם במאמץ משותף יכו ברצונותיך כדי לפרוץ את הסכר - לא ילדים כי-אם התפרצות של איתני-טבע.

כמה מהפיכות חבויות, שהמחנך שותק אודותן: בושה להודות שהוא חלש מן הילד. למוד-ניסיון הוא ינקוט כל אמצעי כדי להשתלט ולהטיל את מרותו. שום קירבה, שום הלצה תמימה, שום תשובה רוטנת, לא משיכת כתפיים, לא העוויה שלמורת-רוח, לא שתיקה עיקשת, לא מבט נזעם. לעקור מן השורש, לבער בנקמנות את הזלזול ואת יצר המרי. את ראשי הכנופיה יקנה בזכויות-יתר, יבחר לעצמו אנשי סוד, לא ידאג לעונשים צודקים, ובלבד שיהיו חמורים, למען יראו וייראו,כדי לכבות בעוד מועד את ניצוץ המרד, כדי שההמון-הרודן לא יתפתה ולו בהרהור להכתיב את דרישותיו או להתהולל.

חולשתו של הילד עשויה לעורר רוך, כוחה של החבורה מכעיס ומעליב.

קיימת טענה כוזבת כאילו עין-טובה מעודדת את חוצפת הילדים, כאילו המענה ליד רכה יהיה הפקרות ואי-סדר.

אך בל נקרא טוב-לב לרשלנות, לנרפות ולאיוולת אובדת-עצות. יש שפוגשים בין המחנכים, בצד עריצים מתוחכמים ושונאי-אדם, גם שלומיאלים שסולקו מכל מקום-עבודה ואינם מסוגלים ליטול על עצמם שום תפקיד אחראי.

יש שהמחנך מנסה לקנות את לב הילדים בהתחנחנות: מהר, בזול, בלי מאמץ, לזכות באמונם. מבקש להשתעשע כשרוחו טובה עליו, ולא לארגן ברוב יגיעה את חיי החבורה. לפעמים נשזרים בסלחנותו הנדיבה, פתאום, פרצי מצב-רוח רע. הוא שם את עצמו לצחוק בעיני הילדים. יש שלבעל-אמביציה נדמה כי קל לעצב את האדם בעזרת שכנוע והטפת מוסר חמימה, כי די אם ירגש וישיג במירמה הבטחת תיקון.

- מקניט ומשעמם.

יש שהם לבביים למראית -עין: בני-ברית במליצות כוזבות, אויבים ועושקים מתנכלים פי-כמה.

- מעוררים סלידה.

התשובה להזנחה תהיה - זלזול: לטוב-לב - אי-רצון ומרד: לאי-אמון - מחתרת.

שנים של עבודה אישרו, כל פעם ביתר שאת, שילדים זכאים לכבוד, לאמון ולרוח טובה, שנעים איתם באווירה בהירה של תחושות רכות, של צחוק עליז, שלמאמצים ראשוניים רעננים ופליאות ערניות, של שמחות טהורות, מאירות, קרובות ללב: שהעבודה רבת-חיות, פוריה ויפה.

דבר אחד היה מעורר ספק ואי-שקט:
מדוע לפעמים דווקא אחד שבטחנו בו ביותר - מכזיב? מדוע מתרחשת לעתים, אם-גם לעתים רחוקות, התפרצות פתאומית וחסרת-מעצורים של החבורה? ייתכן שהמבוגרים אינם טובים מהם, אבל הם יותר מיושבים, יותר בטוחים, אפשר לסמוך עליהם יותר בשקט. חיפשתי בעקשנות ולאט לאט מצאתי תשובה. 1 - אם המחנך מחפש תכונות-אופי וסגולות שנראות לו יקרות-ערך במיוחד, אם הוא מבקש לעצב על-פי דגם אחד, למשוך את כולם בכיוון אחד - טעות בידו: אחדים יתחזו כתפורים על-פי מידותיו, אחרים ייכנעו בכנות לסוגסטיה - עד מועד. ברגע שיתגלו פניו האמיתיים של הילד - לא רק המחנך, גם הוא עצמו יחוש בחדות שנכשל. - ככל שרב המאמץ להעמיד פנים או להיכנע להשפעה, כן סוערת יותר התגובה הנגדית: לאחר שהוכרו מגמותיו האמיתיות, שוב אין לו לילד מה להפסיד. מה חשוב הלקח הנובע מכאן.

2 - שונים קני-המידה של המחנך מקני-המידה של החבורה: גם הוא וגם הם רואים את אוצרות הרוח: הוא מחכה שיפתחו, הם מחכים לדעת מה תועלת ניתן להפיק מאוצרות אלה כבר היום: האם להתחלק במה שיש לו או לראות בזה את זכותו הבלעדית - מתנשא, מקנא, אנוכי וכילי. - לא יספר מעשיה, לא ינגן לך, לא יצייר, לא יעזור, לא יסייע - "עושה טובה", "צריך להתחנן לפניו". - מבודד, במחווה נועזת, ירצה לשוב ולרכוש לעצמו את אהדת קהילתו, שמקבלת בשמחה את החזרה בתשובה. - לא נתקלקל לפתע, אדרבה, הבין ותיקן.

3- כחבורה הכזיבו, הכלל פגע.

מצאתי הסבר בספר אילוף החיות - ואינני מסתיר את המקור. - ובכן, אריה מסוכן לאו-דווקא כשהוא כעוס, אלא כשהוא משועשע ורוצה להשתובב: וההמון חזק כמו אריה... לא רק בפסיכולוגיה יש לחפש את הפתרונות, יותר בספרי רפואה, סוציולוגיה, אתנולוגיה, היסטוריה, שירה, קרימינולוגיה, בסידור-תפילה ובמדריך לאילוף חיות.

4- הגיע ההסבר המאיר ביותר, ולוואי לא האחרון.
ילד יכול להשתכר מן החמצן שבאוויר כמו מבוגר מוודקה. - התלהבות, בלימת מרכזי בקרה, הימור, ערפול: וכתגובה - מבוכה, צריבה, הרגשת תפלות ואשמה. - ההתבוננות שלי מדוייקת - קלינית. גם האיש המכובד ביותר עשוי להיות נוח להשתכר.

אנחנו מסתירים את מגרעותינו ואת מעשינו הראויים לעונש. לילדים אסור לבקר, אסור לגלות את ליקויינו, התמכרויותינו ותכונותינו המגוחכות. אנחנו מעמידים פנים של שלימות. באיום של טרוניה קיצונית אנחנו מגינים על סודות הכת השלטת, האגודה של יודעי-סתרים - המקודשת לתפקידים נעלים יותר. רק את הילד מותר להפשיט ללא-בושה ערום ועריה ולהעמידו אל עמוד הקלון.

אנחנו משחקים עם הילדים בקלפים מזוייפים: מכים את חולשות גילם באסים של יתרונות הבגרות. נוכלים שכמותנו, אנחנו טורפים את הקלפים כך שכנגד הגרועים בקלפיהם יוצג הטוב ורב-הערך שבידינו.

איפה הלא-אכפתיים וקלי-הדעת שלנו, הגרגרנים, האווילים, העצלים, ההוללים, ההרפתקנים, חסרי המצפון, הרמאים, השיכורים, הגנבים, איפה מעשי האלימות והפשע שלנו, הגלויים והנסתרים: כמה סכסוכים, מזימות, קנאה, הלעזה, סחיטה, מלים שפוצעות, מעשים מחפירים: כמה טרגדיות משפחתיות בחשאי הגורמות סבל לילדים, ראשוני הקורבנות המעונים. אנחנו מעיזים להאשים ולהעמיד לדין?!

והרי הציבור המבוגר מנופה ומסונן בשקידה. כמה שקעו בקבר, בבתי-סוהר ובמוסדות לחולי-רוח, כמה נגרפו בתעלות הביוב והסיאוב.

אנחנו מצווים על הילדים לכבד את הגדולים יותר והמנוסים, לא להרהר אחריהם: אבל יש להם, בתוכם, קרובים אליהם, זקני-עדה בדמות עולי-ימים מנוסים, על לחצם ושידוליהם הטורדניים.

מעורערים ונפשעים, הללו משוטטים הפקר, ודוחפים, ודוחקים הצידה, ועושקים, ומפיצים את חיידקיהם. ובעבורם נושא כלל והילדים באחריות סולידארית (כי גם לנו הם קצת ממררים את החיים לפעמים). אלה הספורים מרגיזים את דעת-הקהל המהוגנת, מסתמנים בכתמים בולטים על פני השטח של חיי הילדים: הם מכתיבים לשיגרה את שיטות ההתנהגות: קצרות, אף-על-פי שזה מדכא: חדות, אף-על-פי שפוצע: בחומרה, כלומר באכזריות.

אנחנו לא מרשים לילדים להתארגן: מתוך זלזול, חשד, אי-רצון, לא נותנים את הדעת: בלעדי מומחים שישתפו פעולה לא נוכל למשימה: והמומחה הוא הילד.

האומנם עד כדי כך אנחנו חסרים חוש ביקורת, שליבובינו, המעיקים על הילדים, פירושם בעינינו אהדה? האומנם איננו מבינים כי ואמצינו ילד אל לבנו אנחנו מאמצים את עצמנו אליו, מתחבאים חסרי אונים בחיבוקו, מחפשים מחסה ומפלט בשעות של כאב ללא בית, של עזובה ללא אדון, מטיליםעל שכמו את משא סבלותינו וגעגועינו.

כל ליבוב אחר, לא של בקשת מיפלט בילד ותחנונים לתקווה, הוא ניסיון נפשע לחפש בו ולעורר בו גירויים חושניים.

אני מחבק, כי עצוב לי. תן נשיקה, אז תקבל מה שרצית.

אנוכיות , לא רוח טובה.

מתוך: יאנוש קורצ'אק, כתבים חלק א',
הוצאת יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה,
הוצאת הקיבוץ המאוחד
והאגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל
בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון
מהדורת 1998, עמ' 358 - 363

© יאנוש קורצ'אק - הומניסט: אתר בהקמה | באמצעות: סמיוטיקה | korchak.org | יצירת קשר