הקדמה, ארעית

"ילד איננו טיפש; הטיפשים ביניהם אינם רבים יותר מאשר בין המבוגרים. - מה רבות הפעמים שאנחנו, עטופים בפאר השנים, מטילים הוראות ללא מחשבה, לא מבוקרות, לא ניתנות לביצוע. הילד הנבון עומד לא אחת נדהם מול טיפשות תוקפנית, מבזה, באה-בשנים.

לילד יש עתיד, אבל גם עבר יש לו: אירועים של חשיבות, זכרונות, הרבה שעות של שיקולים בינו לבינו, שהם עיקר העיקרים. כמונו כמוהו הוא זוכר ושוכח, מעריך ומזלזל, חושב בהיגיון - וטועה כשאיננו יודע. מתוך תבונה בוטח ומפקפק. הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים. לפעמים יעדיף להתבונן סביב בעצמו; אם יתקל בקושי, יבקש הנחיה ועצה. נחוץ מדריך שיענה בנימוס על שאלתו." (הזכות לכבוד - יאנוש קורצ'אק, בין השנים 1926 ל- 1929)

האתר בהקמה (אומנם מתמשכת...) מבטיחים להמשיך בקרוב. אפשר גם לשלוח לי מייל:   דב

תזכורת קצרה: "אם נתייחס למצוקתם של ילדים בביה"ס מזווית המבט החברתית, נוכל לזהות חפיפה גדולה, ובמקרים מסוימים אפילו זהות, בין שלוש קבוצות חברתיות: הקבוצה האחת היא קבוצת הילדים החשים במצוקה, בניכור בבדידות ובהשפלה בביה"ס; הקבוצה השנייה היא הילדים המגיעים ממשפחות עניות, בני-המעמד הנמוך מבחינה סוציו-אקונומית; הקבוצה השלישית כוללת את הילדים שפשוט לא מצליחים בביה"ס - שאינם מצליחים בלימודיהם, שנושרים מביה"ס, שאינם ממשיכים ללימודים מעבר ללימודי החובה, שמגיעים למצב בו הם 'שונאים ללמוד'.

הילדים החברים (שלא מרצונם) בשלוש קבוצות מובחנות אלו, הם במקרים רבים מאוד, אותם ילדים עצמם. מעצם קיומה של החפיפה ברור כי בביה"ס חיים ילדים רבים אשר נידונו לחיות כדחויים חברתית . זו הוויה פוליטית חברתית המתחזקת ומועצמת ע"י ביה"ס; ויחד עם זאת, כפי שנטען בהמשך, דווקא ביה"ס הוא כי אחד המפתחות המשמעותיים ביותר לשינוי באותה הוויה.

ביטוייו של נידוי חברתי לגבי ילדים הם דרמטיים: אחד האופנים שבהם מגבש ילד את דימויו העצמי, ע"פ התפישה שנציג בהמשך, הוא באמצעות האופן שבו הוא תופש את עצמו משתקף בעיניהם של אחרים. אך כדי ששיקוף מסוג זה יתקיים באופן ממשי ומשמעותי, חייב הילד להכיר אדם אשר רואה אותו, מבחין בו, חש בנוכחותו ומתעניין בו. אדם כזה עשוי להפוך לגבי הילד 'מבוגר משמעותי', בהיותו הדמות שמבטה על הילד מאפשרת לו את יצירתו של דימוי עצמי כאנוש בעל-ערך, כבעל יכולת לפעול באופן שיהיה משמעותי עבור הזולת.

הבעיה בהוויה הפסיכו-חברתית של העוני, היא בהעדרו של דימוי עצמי חיובי, במובן של 'היות בעל-ערך', מחייהם של אנשים עניים, מושפלים ומדוכאים. העדר זה מקשה עליהם להוות עבור ילדיהם, אחיהם, שכניהם, וכד', מבוגר משמעותי אשר מרגיש עצמו כראוי ומסוגל לשקף את הזולת. מכאן, שילדים למשפחות ממעמדות חברתיים נמוכים, למרות הצורך החזק שלהם בתחושה של ערך, עשויים למצוא עצמם, בהגיעם לביה"ס, כבעלי דימוי עצמי נמוך, שלילי, או לחילופין, כחסרים דימוי עצמי בעל משמעות. השאלה היא האם ביה"ס, כמוסד חברתי שפעולתו מתבססת על מפגש של מבוגרים עם ילדים, תורם באופן חיובי לתחושת הערך של ילדי העוני, או דווקא לרפרודוקציה של הניכור החברתי."

                   אבידן, למפרט, עמית, הקול השותק - מבט אחר אל ילדים בבית הספר, הקיבוץ המאוחד, 2005

מעט על יאנוש קורצ'אק:

יאנוש קורצ'אק הוא שמו הספרותי של הנריק גולדשמיט - רופא, סופר ומחנך יהודי-פולני. קורצ'אק למד רפואה באוניברסיטת ורשה, וכבר אז נטה לסייע לעניים ולחלשים. ב-1912, בהיותו בן 34, התמנה לנהל בית יתומים חדש ומרווח ברחוב קרוכמאלנה. שם הכיר קורצ'אק את שותפתו לעבודה החינוכית עד סוף חייו, סטֶפָניה (סטפה) וילצ'ינסקה, בת למשפחה יהודית אמידה.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914, גויס קורצ'אק ושירת כקצין רפואה בצבא הפולני. במהלך שירותו כתב את יצירתו החשובה ביותר "כיצד לאהוב ילדים". אחרי המלחמה שב קורצ'אק לפולין וחזר לעבודתו בבית היתומים. במקביל ניהל בית ילדים פולני, כך שבמהלך שנות העשרים התנהלו חייו בין שני בתי היתומים. "הדוקטור", כך כונה קורצ'אק, יישם בבתי היתומים את חזונו לחינוך דמוקרטי ושוויוני.

עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, ניחתה המכה הראשונה על בית היתומים היהודי (עוד קודם הפסיק קורצ'אק את הטיפול ביתומים הפולנים): התרומות מאגודת הסעד "עזרת יתומים" הופסקו. קורצ'אק נאלץ לכתת רגליו בין בתיהם של עשירי הקהילה היהודית ולאסוף תרומות בעצמו. הוא פנה גם לחניכים לשעבר, שתרמו מזרנים, אפודות, לבנים ואפילו שיעורי נגינה.

חודשיים לאחר תחילת הכיבוש הנאצי, נדרשו היהודים לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול על זרועם, בכדי שיוכלו לזהותם. קורצ'אק סירב למלא צו משפיל זה ונהג להסתובב ברחובות עם מדי הקצין הפולני שלו. הוא עיצב דגל חדש לבית היתומים: בצִדו האחד נרקמה פריחת הערמון על רקע ירוק, ומצִדו השני מגן דוד כחול על רקע לבן. הייתה זו תשובה מוחצת לצו הנאצי שרצה בהשפלת היהודים. קורצ'אק חינך לגאווה על השייכות לעם היהודי. באוקטובר 1940 התבשרו יהודי ורשה באמצעות רמקולים, שעליהם להתרכז באזור תָּחום ומוגדר - הגטו. על אף מחאותיו הרבות של קורצ'אק, נמצא בית ספר תיכון פולני למסחר, שהחליף מקומות עם בית היתומים שברחוב קרוכמאלנה. בזמן ההעברה תפסו הגרמנים בשער הכניסה מטען של תפוחי אדמה והחרימו אותו. המחנך שרתח על גזלת האוכל מילדיו, הגיע למִפקדת הגסטפו. בעודו מתלונן ראו הגרמנים שהיהודי לובש מדים של קצין פולני ואינו עונד סרט על זרועו. קורצ'אק נאסר לכמה חודשים עד למשפט. גזר הדין היה קנס גבוה - יש המעידים ששולם על ידי אחדים מבוגריו של בית היתומים. על כל פנים, תפוחי האדמה הוחזרו ליתומים, ולילדים היה מה לאכול.

בית היתומים המשיך להתנהל כשמסביב רעב, מחלות ומוות. קורצ'אק לא ויתר, ומעֵבר לכך שדאג לצרכיהם הפיזיים של הילדים, ארגן עבורם לימודים, הרצאות וערבי תרבות. באמצע שנת 1942, כשהוא בן 64, אחרי חיים ארוכים של מלחמות, ישיבה ממושכת בכלא והתעקשות על עבודה חינוכית בתנאים בלתי אפשריים - השלים קורצ'אק עם הגורל הצפוי לו ולילדים. הפעילות החינוכית האחרונה של בית היתומים הייתה ההצגה "הדואר" של המשורר ההודי טאגור. בהצגה, שהועלתה על ידי הילדים, מסופר על נער שממתין חולה במיטתו למכתב מהמלך שיביא לו גאולה. בציפייתו הוא נרדם לעולמים כשעל פניו נסוכה תקווה. בכך רצה קורצ'אק להעביר לילדים את התחושה שהגאולה תגיע ביום מן הימים, ושגם ההליכה לקראת הסוף צריכה להיות מלווה בתקווה.

בסוף יולי כתב קורצ'אק ביומנו: "כה רך וחם לי במיטה, וקשה לי לקום. אלא ששבת היום: בשבת אני שוקל את הילדים מבעוד בוקר, לפני הארוחה. זו לי, כנראה, הפעם הראשונה שאיני סקרן לדעת את תוצאות השבוע. הם צריכים לעלות במשקלם (איני יודע מדוע הגישו אתמול לארוחת ערב גזר לא מבושל)."

ב-4 באוגוסט ארגנו יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה את ילדי בית היתומים, כולם לבושים בבגדים נקיים ומגוהצים ונושאים תרמילים כחולים על גביהם. בפעם הראשונה בכל הקריירה החינוכית שלו, שיקר "הדוקטור" ולא אמר לילדים לאן הם הולכים. החבורה צעדה אל האומשלגפלאץ (תחנת הרכבת ממנה יצאו רכבות המוות) מסודרת בארבעה טורים, כשבראשה קורצ'אק אוחז בידיו בשני ילדים.

זהו תיאורו של נחום רמבה, ששהה באותו יום באומשלַגפלאץ: "את המסע הזה פתח קורצ'אק. לא, את המראה הזה לא אשכח לעולם. לא הייתה זו הליכה לקרונות, אלא מחאה אילמת מאורגנת נגד משטר הרצח... היה זה מצעד שעין אנוש טרם ראתה כמותו. הילדים היו ערוכים ברביעיות; בראש צעד קורצ'אק בעיניים מורמות, כשהוא אוחז בידיהם של שני ילדים... הם הלכו למות בעיניים מלאות בוז לרוצחים. אנשי משטרת הגטו, בראותם את קורצ'אק, נעמדו דום והצדיעו. הגרמנים שאלו: 'מיהו האיש הזה?' לא יכולתי יותר להבליג. הסתרתי בשתי ידיי את זרם הדמעות שפרץ מעיניי. מיררתי בבכי למראה חוסר הישע ואפס המעשה שלי אל מול הרצח הזה."

כל דיירי בית היתומים הומתו בתאי הגזים של טרבלינקה.

"אכן הדעה שהשארות הנפש של היוצר כלולה דוקא באותו חלק של יצירתו הקשורה לעולם בשמו, שאי-אפשר להפריד ממנו, ולא באותו חלק שנעשה לקנין הכלל והם זוכים בו כזוכה מן ההפקר מבלי לדעת את מקור מחצבתו - "דוקא" זה נראה לי ללאו דוקא. אדרבא היא היא הנותנת, דוקא חלק זה שנעשה לנכסי צאן ברזל של הצבור ורכוש הרבים עד ששם היוצר כאלו מסולק ועומד, הוא הוא הסמן המובהק להשארות הנפש של היוצר, המוסיפה לחיות ולהשפיע, ואדם נושם את תורת הנפש החיה הזאת שלא מדעת יחד עם האויר המקיפו. אכן אף החלק הנשאר שיש בו משום יחוד בעלים, שלא באה עליו הסכמת הרבים ולא נתמזג בנשמת הצבור, חי גם הוא ומוסיף לחיות בקרב הרבים בשנוי צורה, שכן מעורר הוא את הלבבות תמיד לחשוב חשבונה של נפש, למצות את עומק הדין ולבחון מחדש את המוסכמות ולבקש להן ראיה, ועל ידי כך בודקים הם את נפשם לאור נרו. "

ביאליק באספה לזכרו של ברדיצ'בסקי, ברלין, שבט תרפ"ב (1921) פרויקט בן יהודה            

יאנוש קורצ'אק - הומניסט: אתר בהקמה | באמצעות: סמיוטיקה | korchak.org | יצירת קשר