זכות הילד לכבוד:   זכות הילד להיות מה שהוא

מה יהיה איתו, מה ייצא ממנו? - אנחנו שואלים באי שקט.
רוצים שהילדים יהיו טובים מאיתנו. חולמים על איש-העתיד המושלם.

צריך לעמוד הכן ולתפוס את עצמנו בשקר, להוקיע את האנוכיות שהתעטפה במליצה. כביכול ויתור תוך הקרבה עצמית. ובאמת רמאות גסה.

באנו לידי הסכם עם עצמנו והתפייסנו, סלחנו והשתחררנו מחובת התיקון. חינכו אותנו רע. כבר מאוחר מדי. החסרונות והעיוותים כבר השתרשו. איננו מרשים לילדים למתוח ביקורת וגם איננו בוחנים את עצמנו.

חטאינו מחולים. ויתרנו על המאבק עם עצמנו, והעמסנו את משאו על כתפי הילדים.

המחנך מאמץ לעצמו בלהיטות את זכות המבוגר: לא על עצמו להשגיח אלא על הילדים, לא את עוונותיו שלו לרשום אלא את עוונות הילדים.

לעוון יחשב לילד כל מה שפוגע בשקט שלנו, באמביציה ובנוחיות שלנו, שמסכן ומרגיז, שמפר הרגלים, שטורד את זמננו ואת דעתנו. איננו מכירים בשיבושים שאינם פרי כוונה רעה.

הילד לא יודע, לא שמע היטב, לא הבין, לא קלט, טעה, לא עלה בידו, לא יכול - הכל אשמה. כשלונו של הילד והרגשתו העצמית הרעה, כל רגע קשה - הם אשמה ורצון רע.

לא די מהר או מהר מדי, הפעולה נעשתה שלא במיומנות הראויה - אשמת רשלנותו, עצלותו, פיזור דעתו, אי רצונו.

אי מלוי תביעה פוגעת שלא ניתנת לביצוע - אשמה. חשד פוחז של חכם להרע - גם כן אשמה. - אשמת הילד הם הפחדים שלנו, החשדות שלנו, אפילו המאמץ לתקן.

ראית: אם אתה רוצה, אתה יכול.

תמיד נמצא משהו לקטרג עליו, בזוללנות אנחנו תובעים יותר.

האם אנחנו מוותרים בשים-לב, נמנעים מהקנטות מיותרות, מקילים על חיי היחד? האם לא אנחנו העקשנים, החמוצים, המתגרים, הקפריזיים?

הילד כופה עצמו על תשומת-לבנו כשהוא מפריע ומטריח: רק את הרגעים האלה אנחנו קולטים וזוכרים. לא רואים אותו כשהוא שקט, רציני, מרוכז, אנחנו מזלזלים ברגעי הקדושה שלו כשהוא משוחח עם עצמו, עם העולם, עם אלוהים. הילד האנוס להסתיר כמיהות ודחפים, שלא להיות ללעג, שלא לספוג הערה צורמת, יסתיר את רצונו להידבר, לא יודה שהחליט לתקן.

מסתיר בצייתנות מבטים חודרים, תמיהות, אי-שקט, טרוניות - כעס ומרד, - אנחנו רוצים שיקפץ וימחא כפיים , והוא דווקא מראה לנו פנים חייכניות של ליצן.

ברוב המולה ניכרים מעשים רעים וילדים רעים, מחרישים את לחשו של הטוב, והטוב רב פי אלף מן הרע. הטוב הוא חזק, יתקיים ולא ישבר. אין זה נכון שקל יותר לקלקל מאשר לתקן.

אנחנו מחדדים את תשומת-לבנו ואת כוח ההמצאה שלנו כדי לבלוש אחר הרע: לגשש, להתחקות, לרחרח, לתפוס בשעת קלקלה, להעליל, ולהחשיד שלא בדין.

(האם אנחנו שומרים על הזקנים שלא ישחקו כדורגל? איזו תועבה היא לרחרח בעקשנות אחר האוננות אצל ילדים).

אחד טרק דלת, אחד מיטתו לא הוצעה יפה, אחד מעילו הלך לאיבוד, אחד עשה כתם דיו במחברת. אנחנו, אם לא גוערים הרי לפחות רוטנים במקום לשמוח שרק אחד.

אנחנו שומעים תלונות ומריבות: אבל כמה יותר יש סליחה, ויתור, עזרה, מתן חות, שירות, הדרכה, השפעה טובה, עמוקה ויפה, אפילו המתגרים שבהם, המרושעים, לא רק מביאים לידי דמעות, גם מפזרים חיוכים.

רוח-העצלות שבנו רוצה שאף לא אחד ולעולם לא, שמתוך עשרת אלפי השניות של שעת בית הספר (צא ומנה), לא תהיה אפילו אחת קשה יותר.

מדוע הילד רע למחנך אחד וטוב למחנך שני? אנחנו תובעים אחידות של מידות טובות ושל רגעים, ובנוסף - שזה יהיה על-פי ההעדפות והמופתים שלנו.

האם נמצא בדברי הימים דוגמה לעריצות דומה? פרה-ורבה דור הנירונים
לצד בריאות יש חולשה, לצד מידות טובות וערכים - חסרונות ומגרעות.

לצד ילדים מעטים של שמחה וחג - מאירי-פנים ונותני -אמון, שעבורם החיים הם סיפור-אגדה מופלא - קיים כלל הילדים, שעבורם, משחר ילדותם, העולם משמיע אמיתות קודרות בניבים קשוחים ונעדרי קישוט.

מקולקלים על-ידי ההתגוללות המבזה של הבורות והעוני, מקולקלים על-ידי הזלזול החושני והמלטף של שובע יתר ואיסטניסיות: מלוכלכים, חשדנים, נוטרים לבני-אדם, אבל לא רעים.

דוגמה לילד נותן לא רק הבית, גם חדר המדרגות, המסדרון, החצר והרחוב. הוא מדבר במילים של סביבתו, משמיע השקפות, חוזר על תנועות, מחקה אחרים. איננו מכירים ילד נקי - כל אחד מזוהם במידה זו או אחרת.

הו, כמה מהר הוא משתחרר ומתנקה: את זה לא מרפאים כי-אם רוחצים: הילד עוזר ברצון, שמח שמתגלה מחדש. בכיליון-עיניים ציפה לרחצה, מחייך אליך, אל עצמו.

כל מחנך חוגג ניצחונות תמימים כאלה, לקוחים ממעשיות על יתומים קטנים: מקרים אלה מוליכים שולל את המוראליסטים נעדרי-הביקורת, כביכול קל הדבר. הרשלן מתמוגג מהם, בעל-היומרות רושם את ההישג לזכותו: גס-הרוח כועס שלא תמיד קורה כך: אחדים מבקשים להשיג בכל מקום תוצאות דומות בעזרת הגדלה של מנת השכנוע, אחרים - של מנת הלחץ.

לצד המרופשים בלבד, אנחנו פוגשים ילדים פגועים ופצועים: יש פצעי-חתך שלא משאירים צלקות, נסגרים מאליהם תחת תחבושת נקיה. פצעים מרוטים מגלידים לאט יותר, מותירים צלקות כאובות: צריך להיזהר בהן. כיבים ומורסות מחייבים יתר טיפול וסבלנות.

העם אומרים: מבריא הגוף: יש רצון להוסיף: גם הנשמה.

כמה שריטות והידבקויות בבית-הספר ובפנימיה, כמה פיתויים ולחישות טורדניות: וכמה ארעית ותמימה פעולתם. אל נפחד ממגיפות אימתניות אם אווירת הפנימיה בריאה, אם יש באוויר אוזון ואור.

מה חכם, איטי ונפלא, תהליך ההחלמה. כמה סודות נכבדים חבויים בדם, במיצים, ברקמות. איך כל תפקוד שהופרע ואיבר שנפגם משתדלים לחזור לשיווי-משקל ולעמוד במשימה. כמה פלאים בגידול הצמח והאדם, בלב, במוח, בנשימה. התרגשות קטנה ביותר או מאמץ - וכבר הלב הולם חזק יותר, כבר הדופק מואץ.

אותו כוח ואותה התמדה יש לרוחו של הילד. קיים שיווי-משקל מוסרי וערנות מצפונית. לא נכון שילדים נדבקים בקלות.

בצדק, רק חבל שבמאוחר, נכללה הפדולוגיה בתוכניות בתי-הספר. בלי להבין את ההרמוניה של הגוף אי-אפשר להתמלא כבוד למסתורי התיקון.

הבחנה רשלנית מערמת לערימה אחת ילדים זריזים, בעלי אמביציה, ביקורתיים, את כל הלא-נוחים אבל בריאים ונקיים - לצד הממורמרים, הנרגנים, החשדניים - המסואבים, מפותים, קלי הדעת, המצייתים בהכנעה לדוגמאות הרעות. מבט שטחי, לא-בשל, מרושל, מערבב את כולם יחד וטועה בינם לבין מעט הנפשעים העמוסים נגע רע.

(אנחנו, המבוגרים, ידענו לא רק לפרוק מנשקם את הבנים החורגים של הגורל, אלא גם לנצל במיומנות את עבודת המנושלים).

הילדים הבריאים, האנוסים לחיות איתם בכפיפה אחת, סובלים כפליים: גם ידועי-עוול וגם נדחפים לעבריינות. ואנחנו, האם איננו מאשימים מתוך קלות-דעת את הכלל, האם איננו מטילים אחריות כוללת?

- הנה מה מצוי ביניהם, למה הם מסוגלים.

אולי הקשה בעוולות.

צאצאי שכרות, אונס וטירוף. עבריינותם איננה הד קולות שבאים מבחוץ, היא פרי צו פנימי. רגע קודר כשהבין שהוא אחר, שקשה, שיש בו מום: שיחרימו וירדפו. ההחלטות הראשונות של מאבק נגד הכוח המכתיב מעשים רעים. מה שאחרים קיבלו בחינם, בקלות, מה שאצל אחרים רגיל ומצוי, ימים בהירים של יישוב-הדעת - הוא מקבל כפרס על חיבוטי פרך. הוא מחפש עזרה: אם יתן אמון - יתקרב, יבקש, יתבע: "הצילו". גילה את סודו, רוצה לתקן את עצמו, אחת ולתמיד, בבת אחת, בתנופת המאמץ.

במקום לבלום בתבונה דחף שבקלות-ראש, להשהות את החלטת התיקון, אנחנו, בגולמיות, מעודדים ומחישים. הוא רוצה להיחלץ, אנחנו מתאמצים ללכוד אותו, הוא רוצה להשתחרר, אנחנו בצביעות טומנים לו פחים. רוצה בכנות, קבל עם ועדה, ואנחנו מלמדים רק להסתיר. נותן לנו יום שלם וארוך וללא רבב, ואנחנו דוחים אותו מעלינו בגלל רגע אחד רע. האם כדאי?

היה מרטיב יום-יום, ועכשיו לעיתים רחוקות יותר, כבר היה יותר טוב, ושוב הרעה - אין דבר. הפסקות ארוכות יותר בין התקפיו של חולה -הנפילה. משתעל פחות, ירד חומו של חולה השחפת. אמנם עוד לא יותר טוב, אבל אין הרעה. - והרופא זוקף זאת לזכות הריפוי. כאן לא ניתן להשיג כלום בעורמה או בכפיה.

נואשים, מתמרדים, בזים לחנופת ההמוניות המתחסדת - עומדים ילדים אלה בפני המחנך: רק קדושה אחת נותרה להם, אולי אחרונה: הסלידה בפני דו-פרצופיות. ואותה אנחנו רוצים למוטט. פשע עקוב מדם אנו פושעים! מתישים ברעב ובעינויים - ושוברים ביד גסה לא את המרד אלא את הופעתו הגלויה, מלבנים בדעת קלה את ברזל השנאה, התחבולה והצביעות.

הם אינם מוותרים על תוכנית הנקמה, רק דוחים, מחכים להזדמנות. אם מאמינים בטוב הרי שיקברו בסודי-סודות את כיסופיהם אליו.

- למה הרשיתם להיוולד, מי ביקש מכם את חיי-הכלב שלי?

אני פונה אל הסוד הנשגב מכל, אל ההארה שקשה ביותר להשיגה. כנגד הפרות-סדר ומעידות די בהבנה סבלנית ונוטה חסד: לעוברים על החוק נחוצה אהבה. המרד הנרגז שלהם צודק. צריך לחוש את הטינה כלפי מידות-טובות הבאות בקלות, להיעשות בן-ברית לעבירה המבודדת, המנודה. - מתי אם לא עכשיו הוא יקבל את פרח החיוך?

במוסדות המתקנים עדיין אינקוויזיציה, עינויי העונשים של ימי הביניים, עיקשות סולידארית ונקמנות של זנוחים. האם אינכם רואים שלילדים הטובים ביותר צר על הרעים ביותר: במה הם אשמים?

© מתוך: יאנוש קורצ'אק, כתבים חלק א',
הוצאת יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה,
הוצאת הקיבוץ המאוחד
והאגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל
בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון
מהדורת 1998, עמ' 369 - 373

יאנוש קורצ'אק - הומניסט: אתר בהקמה | באמצעות: סמיוטיקה | korchak.org | יצירת קשר